“וַיִּקַּח אַבְרָהָם צאֹן וּבָקָר, וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם,
בְּרִית. כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצּאֹן–לְבַדְּהֶן.
כט וַיּאֹמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת
הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה. ל וַיּאֹמֶר–כִּי אֶת-שֶׁבַע
כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי: בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי
אֶת-הַבְּאֵר הַזּאֹת. לא עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא–בְּאֵר
שָׁבַע: כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם”
שבע הכבשים כסמל לאותה שבועה בדבר אמיתות הדברים
אברהם, הציב אותן לבדן והינה הן פזורות ברחבי העיר העתיקה, מאירות בלילה. העוברים ושבים מגלים אותן בדרכם כשלפתע הם מתחילים לספור כבשים.