“המציאות היא רק אשליה, אם כי עיקשת מאוד“ אלברט איינשטיין
המורכבות הבלתי נתפסת של הקיים והקיום, מאפשרת לאדם לבחון את המציאות בקני מידה שונים רק כדי לגלות, כי רב הנסתר על הגלוי. החלקים הנסתרים של המציאות מתקיימים מעבר לגבולות התפיסה האנושית, ולפיכך אינם מהווים חלק מהמציאות הנחווית – נוכחים ואינם.
אנחנו חיים בעולם חסר צבע וחבר חומר כמעט לחלוטין (שכן המרכיב הבסיסי של כל החומרים הוא אנרגיה).
המציאות שאנו מתקיימים בה היא תוצאה של האופן בו אנו מסוגלים לחוות אותה, מוגדרת מתוך חמשת החושים המהווים מסננת מצומצמת למציאות האובייקטיבית.
אור – קרינה אלקטרומגנטית, הוא אחת הצורות של אנרגיה קינטית (תנועה), וליתר דיוק, הוא האנרגיה הקינטית של הפוטונים. הפוטון הינו החלקיק היסודי הנושא את הקרינה. הקרינה נמדדת במאפיינים של גל – שהוא ברמה הבסיסית ביותור, הפרעה במרחב.
האור פוגע ברשתית העין בה נמצאים תאים עצביים שבמפגש זה, נוצרים בהם שינויים כימיים השולחים זעזוע חשמלי לאורך העצבים אל המוח. אלו עוברים התמרה חושית, המייצרת את התפיסה החזותית אשר מושפעת מפרשנות סובייקטיבית וידע קדום. הצבע- תפיסה ויזואלית של אורך גל בתחום יכולת הראייה האנושית, מתקבל מתוך שלוש תופעות – נפיצה, שבירה והחזרה בהן מתרחש מפגש בין פוטונים וחומר.
תופעות אלו גורמות לשבירה של האור הלבן (אשר מורכב מחבילת גלי אור הנעים במהירויות שונות) במפגש עם חומר בזוויות שונות. גלי האור מוחזרים אל העין בזוויות שונות וכך מתקבלים מגוון של צבעים.
במפגש עם חומר שאינו בולע הגלים מוחזרים כולם, והצבע המתקבל הוא לבן. חומר הבולע את כל ספקטרום גלי האור נתפס כשחור, וחומר הבולע חלק מהספקטרום – דוחה חלק מהגלים הנראים, והם שנותנים את הצבע והגוון של החומר. בנפיצה, נוצרת תופעת קשת צבעי אורכי הגלים. הם כולם נוכחים אך אינם, עד לנפיצה.
—————————————————————————————————————————-
מספר סדרות, כל אחת בפני עצמה וכולן ביחד, מרכיבות מציאות חדשה, וחוקרות את המשמעויות הגלומות ב”נוכח ואיננו” בשימוש בשפה חזותית מינימליסטית המייצרת מפגש בין האור, אשר מסמל רוח והצבע הלבן המסמל את החומר.
המיצגים והעבודות עוסקים בחומר ורוח, אדמה, מים ואוויר, עבר, הווה ועתיד, זמן ומרחב ע”י תרגום דימויים מוכרים, לאובייקטים מינימליסטים תוך הוצאתם מקנה מידה, הקשר ושלילת האלמנט הפונקציונאלי בשמו נוצרו. דבר זה, הופך אותם לתיעוד מציאות פיגורטיבית המבטלת את החוויה הבנאלית של הצופה בהם, ונותנת את הבמה לאלמנטים הסימבוליים של האובייקטים, אשר נתונים לפרשנותו הסובייקטיבית של הצופה המגדירה את הדימוי מחדש.
הצופה הופך נוכח ואיננו כשהוא רואה את ההשתקפות של מחשבותיו במקביל ובמנותק מהמציאות, והופך חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. האור המוטל על המיצגים בתכנון מוקפד והעדרו, משלימים את הקומפוזיציה.