עדכון למאמר שפורסם במגזין אדריכלות ישראלית, גיליון 86
צ’אנדיגר תוכננה בשנת 1950 ע”י לה קורבוזייה כעיר הבירה של פאנג’ב והאיראנה (שתי מדינות), לאחר שפאנג’ב נותרה ללא עיר בירה בחלוקת השטחים בין הודו ופקיסטן בשנת 1947 . צ’נדיגר הקרויה על שם האלה צ’נדי – אלת האנרגיה הקוסמית ואשתו של שיווה, תוכננה כסמל לעירוניות חדשה. סמל לעתיד שאליו צועדת הודו.
בפשטות מודרנית וניקיון צורני תוכננה העיר כרשת, גריד רחובות דו סטריים המפרידים מפלסית בין הולכי רגל ומכוניות ומחלקים את העיר לסקטורים שונים.
מתוך רעיון ההפרדה לאזורים פונקציונליים, הופרדו להן פונקציות עירוניות ובסכימה מופשטת של גוף האדם פוזרו להן במרחב. סקטור 1 – סקטור מבני הממשל, קפיטל קומפלקס כמשל לראש , סקטור 17 – לב העיר המורפולוגי והפונקציונאלי, הינו סקטור מסחרי, הכולל את תחנת האוטובוסים המרכזית. אזור התעשייה משול לקרביים וכן הלאה.
כחלק מהתכנון האורבאני, לה קורבוזייה תכנן מספר מהמרכזים החשובים של העיר בניהם קומפלקס המוזיאון בסקטור 10, הכולל את המוזיאון הלאומי, מוזיאון העיר, ואודיטוריום, מספר מבני מגורים בסקטור 22 ובסקטור 35, את המקדש המודרני, ושלושת המבנים בגבעת הקפיטול קומפלקס בסקטור 1 מהווים חלק מציוני הדרך בעבודותיו של לה קורבוזייה, מהפרויקטים המוכרים, המאוזכרים והנחקרים שלו.
אולם בשביל להבין את צ’נדיגר אי אפשר לכתוב עליה מבלי להתחיל בלכתוב על הדרך אליה.
את הדרך לצ’נדיגר התחלתי בג’ייפור – העיר הורודה שברג’סטן. היציאה מנמל התעופה בג’ייפור הייתה פתח לעולם אחר עם חוקים משלו.
רחובות סואנים ללא מדרכות מעוטרים בבקבוקים, צלחות עשויות עלים וכוסות חרס של צ’אי זרוקות על הארץ, בהם אנשים, מכוניות, אופנים, ריקשות ופרות קדושות הולכים בכאוס מופתי, הובילו אותי אל רחובות הבזאר שבתוך העיר העתיקה מוקפת החומות.
צפירות בלתי פוסקות כתחליף לרמזורים ושילוט, מתערבבים בצלצולי פעמונים מהטמפלים השונים הפזורים לאורך הבזאר, קריאות מוכרים ורוכלים הקוראים לעוברים ולשבים, דפיקות פטיש של תיקון סנדל.
זה נראה לי כאילו ההודים רצים כל היום בין הטמפלים של האלים השונים ויש להם אלף אלים. בטקסים שונים מפזרים ריחות של נאג צ’מפה (קטורת) המסיחה לרגע את ריח הפיח. הבזאר מוסיף ריחות של אוכל ובשמים לא מוכרים, איש זקן יושב על שמיכה עליה מונח סיר ועוד כמה כלים קטנים מכין צא’י ומפיץ ריח מתקתק.
כציור פוינטליסטי מנקדים המוני האנשים את הרחוב בצבעוניות עזה בין הסחורות הססגוניות. ערימות של בדי סרי וצמידים זוהרים לצד דוכן בננות ופלפלים אדומים. בתוך כל הבלגאן הזה מתקיים סדר חברתי מופתי לפיו אנשים חיים את חייהם.
אפילו חלוקת הקסטות צבעונית. ה”וארנה”(צבע) החלוקה הראשית של הקסטות לפי מעמד חברתי: וארנה עליונה – הברהמינים, אנשי הדת, וארנה שנייה –קשטרייה , לוחמים, וארנה שלישית -ויישיה אנשי מקצוע וסוחרים המעמד הרגיל, וארנה רביעית –שודרה משרתים אשר אינם מורשים בלמידת הדת ותפקידם לשרת את שלושת המעמדות הגבוהים . ואז יש את המנודים. שלא זכו להיות בקטגוריה בחלוקת הוארנות וזאת משום שבעבר עסקו במעשי פולחן אשר היו מבוזים ולא קיבלו על עצמם את הדת המתפתחת. אולם מאז הוגדרו חלוקות נוספות עם בואו של השלטון הבריטי ולאחר עזיבתו עד שהדבר נעשה מסובך מדי בשביל להבין אותו מבחוץ. הדבר היחיד המובן פה, שישנם מעמדות ברורים הקובעים את אורך החיים, גינוני התנהגות, אוכל וסגנון לבוש.
בפריים אחד אפשר לראות רוכל מטגן סמוסה, נהג ריקשה עוצר לזוג תייריםת פרה אוכלת קרטון מהרצפה ואיש משתין בנחל הזוהמה שרץ לאורך הרחוב.
הרבה צלילים, הרבה צבעים, הרבה ריחות הרבה טעמים, הרבה אלים הרבה אמונות הרבה לשונות הרבה מהכל וכולם מתקיימים יחד בסופרפוזיציה, ואז שקט. צ’נדיגר.
תמרורים מזכירים שצפירות אסורות פה. כיכרות מוריקות מראות את כיוון התנועה ורמזורים מצוידים בשעון עצר הסופר את השניות שנותרו עד לאור הירוק.
רחובות אין סופיים עם שישה נתיבים כולל אי הפרדה ירוק, חניות, מיסעות ומדרכות, חסרי פרופורציה בין רוחבם לגובה דופנותיהם , בניגוד מוחלט לרעיון המודול של לה קורבוזייה מחלקים את העיר לסקטורים ממוספרים. (מודול- מגדיר את יחידת המידה הבסיסית. אצל לה קורבוזייה המודול מוגדר מתוך שיטת פרופורציות המבוססת באופן פונקציונאלי על פרופורציות האדם)
סקטור 17 הוא סקטור מסחרי. חנויות פאר מעוצבות עם מחירים אירופאים מאכלסות את קומת הקרקע של מבנים בני 3 ו-4 קומות המהווים דפנות יציבות לחללים הציבוריים היחידים בעיר הזאת שמתוכננים עבור אנשים. פה האנשים אנשים מודרניים. הנשים הסירו את הסרי הצבעוני לטובת ג’ינסים וחולצות ,קונות ושותות קפה עם חברות. פתאום, מנוחה מכל הרעש הצבעים והריחות. יש פה תחושה של בית, על הניכור העירוני של העיר המודרנית.
המודרניזם אשר דגל באמת האחת, כתוצר של המהפכה התעשייתית, הוביל את החשיבה התקופתית לשאוב רעיונות מהסביבה שהאדם יצר, ובכך לראות באדריכלות המהווה כלי לייצוג אידיאות תקופתיות כסוג של מוצר מדף. “בדיוק כמו שהקדמונים שאבו את השראתם האמנותית מעולם הטבע… כך אנו צריכים לשאוב את שלנו מהסביבה המתועשת שאנו יצרנו” (אנטוניו סאנט-אליה, “מניפסט של אדריכלות עתידנית” ) מבנה היה יכול להתקיים בהודו או בפריז , ולהיות רלוונטי באותה מידה לשני המקומות. הדבר ביטל את ההתפתחות הכמעט ורנקולרית של עיר לאורך השנים, ואפשר להעתיק עיר שלמה מהנייר לשטח, ולהפוך אותה למציאות קיימת.
צ’נדיגר היא מודל חי של הקונספט המודרניסטי – אמת אוניברסאלית מנותקת קונטקסט תרבותי. אבל כעיר היא לא ממש חיה. לא באותו קצב שוקק ומלא חיים כמו בג’ייפור, ורנסי, ומומבי .
כעיר היא יותר כמו שכונות מגורים מופרדות בנהרות אורבאניים בהם זורמות ריקשות ומכוניות משפחתיות. הליכה ברחובותיה השוממים, הנטושים המנוכרים ,מסע מפרח לצד רכבות של מבנים מונוטוניים חסרי אופי וזהות. כל סקטור דומה למשנהו. במרכזם גנים. גם הם דומים האחד לשני ללא ייחוד מובהק על אף השם השונה.
הניגוד החד בין תרבות לאמת אוניברסאלית כ”כ מובהק שרק פה אפשר להבין אותו ואת תוצרי הלוואי שלו באמת.
אומנם אפשר להוציא את ההודים מהודו ולמקמם בעיר מודרנית אבל אי אפשר להוציא את הודו מההודים. ובצ’נדיגר על אף השוני החריף שלה משאר הערים, אפשר למצוא סנדלר יחף יושב על מחצלת באמצע מרחבי סקטור 17 קורא עיתון, נהג ריקשה זורק זבל דרך החלון, רוכל מוכר אבטיחים על מדרכה שנראה שלא צעדו בה כבר שנים בסקטור 19 , עץ שתלויה עליו מראה בצומת מס. 26 ומולו מונח כיסא, מגדיר את מרחב המספרה של המבוגר עם התער. אבל אלו רק כתמי צבע, עלי דפנה שפוזרו להם באקראיות מעל מנת גורמה שהורכבה בדייקנות. אלו מזכירים לתיירים הבודדים שהחליטו לעלות לרגל לגבעת ה”קפיטול קומפלקס” ,ומצאו עצמם משועממים משוטטים בין הסקטורים השונים, שאנחנו עדיין בהודו.
אחרי יומיים של שוטטות בעיר, לקחתי ריקשה לגבעת הקפיטול שעצרה לי בכיכר ממנה מתפצלים שלושה שבילים המטפסים כל אחד אל עבר אחד מבין שלושת מבני גבעת הקפיטול הפזורים במרחב עצום וצומחים כל אחד מגבעה מוריקה משלו .
בית המשפט העליון של פאנג’אב והאריאנה, הסקריטרי- מזכירות משרדי הממשלה ובית הפרלמנט.
בין שלושת המבנים ובסמיכות לבית המשפט, צומח מתוך בור מבונה שילדי המקום הפכו אותו למגרש משחקים, פסל ענק מימדים של סמל העיר בעיצובו של לה קורבוזייה. פסל “היד הפתוחה” בדמות היונה, כתפילת הקרדו מסמל את האני מאמין של העיר- “פתוחה לתת ופתוחה לקבל”.
הכניסה למבנים עוברת דרך אישור המחלקה לארכיטקטורה בסקטור 9 וחותמת דיו של נדים ממשרד הפרוטוקול בקומה השנייה מאפשרת להיכנס רק לשניים משלושת המבנים: בית המשפט העלון והסקריטרי שהטיול בו מלווה ע”י שומר .
הכניסה לסקריטרי, גם היא הייתה מלוה בהמתנות לחותמות והטיול להשיג אותן היה ארוך יותר מהטיול במבנה שכלל עליה במעלית בליווי שומר לגג המבנה המאפשר צילום פנורמי של הסביבה.
המבנה היחידי מבין השלושה שהתאפשר לי להתהלך בו ומחוצה לו כמעט בחופשיות היה בית המשפט העליון.
הטיפוס במעלה השביל מגלה לאט את בית המשפט המבצבץ בין העצים.
הפשטת הקומפוזיציה של מקדש יווני עם העמודים האימתניים התומכים בגג מזכירה למבקר שהוא מגיע למקדש של האדם המודרני .
התרגשות אדירה זורמת בכל הגוף כשעוברים בין שכבות מעטפת הבניין אל תוך החללים הציבוריים. אלו, אינם מופרדים מהחוץ, ורוחות צוננות נשאבות פנימה דרך משרביות המצילות על המעברים, ומקררות את המבנה.
אי אפשר לתאר את החוויה במבנה, כפי שאי אפשר להבין אותה גם כשעומדים במסדרון של קומה הרביעית. מסדרון התחום מצד אחד בחדרי המשרדים ומצד שני במשרביה בקנה מידה הבנוי על מודול מותאם לפרופורציות האדם, בו כל פתח מהווה מרפסת עם ספסל ומקטעי קירות משני צדדיו, ההופכים את המסדרון לרצף של סצנות המשכיחות מהמתהלך בו, את אורכו.
הרבגוניות של האלמנטים המבניים השונים מייצרים אינסוף קומפוזיציות גיאומטריות המשתנות עם הטיול במבנה דרכן נשקף הנוף של צ’נדיגר מן הקומות הגבוהות.
כל מבט שונה. כל תנועה מזיזה מול העיניים את הבניין ומשנה את תפיסת החלל וממחישה את עיקרון המימד הרביעי- הזמן המבטא את התנועה במבנה – “הטיול האדריכלי”. פעם ראשונה בצ’דניגר אני חווה את הודו על הרבגוניות שלה.
בפריים אחד רואים חלל ציבורי בתוך מבנה, סיקי יורד בגרם מדרגות הפתוח לחוץ, שלוש נשים ישובות על מחצלת אוכלות ארוחה מתחת לפרגולת בטון מצילה, יונה מקוננת במשרביה, עורכי דין עושים דרכם אל תוך המבנה מהרחבה החיצונית, פקיד יוצא ממשרד צפוף לשיחה במרפסת המסדרון. הרבה קומפוזיציות, הרבה מצבים, הרבה אנשים הרבה אלמנטים מבניים, הרבה פרטים ואז שקט. הנוף של צ’נדיגר נשקף מהמבנה ובו משובץ מבנה הסקריטרי כאבן יקרה.
רב המבנה בטון חשוף, אמת החומר עיקרון נוסף, מתהדר בעיטורי תבניות הבטון שהשאירו חותם עדין של טקסטורה משתנה, מעקות עדינים בניחוח ארט דקו שוברים מעט את קנה המידה. משרביות בטון צבועות בדופנותיהן הפנימיות בצבעים מנקדים את מסות הבטון (ע”א שלה קורבוזייה שילב צבעוניות עם בטון גם בפרויקטים אחרים כדוגמת יחידת המגורים במרסיי שנבנתה באותם השנים 1952, נראה כי פה הצבעוניות מהווה אינטרפטציה לצבעוניות האנשים ברחובות.
אלמנטים מבניים אדירים שהודגשו בצבעים עזים (אדום צהוב ירוק וכחול) תומכים בגג המעוקל, מבצבצים במבטים השונים דרך השכבות השונות ומושכים את המתהלך במבנה אל עבר החלל הציבורי הראשי.
אני לא יודעת אם לה קורבוזייה תכנן את זה או לא, אבל בית המשפט העליון מייצר סופרפוזיצייה מרגשת בין הודו לאמת אוניברסאלית בין אייקון המקדש המוכר ללה קורבוזייה, למקדש הדמוקרטיה של חברה חדשה. בהודו הכל אפשרי- “סאב קוצ’ מילגה” משפט שהמקומיים פה משננים לכל עבר. ונראה שפה ניגודים יכולים להתקיים במקביל. עוני מכפיר לצד עושר מופלג, היפה יפה מדי והמכוער מכוער מדי, השקט שקט מאוד והרועש רועש מאוד והאדריכלות של לה קורבוזייה אוניברסאלית כשם שהיא אינטרפרטציה מופשטת לכל מה שראיתי עד כה, ומספרת את הסיפור של הודו בשפה האדריכלית שלו.
יש ערים שההצדקה הקיומית שלהן סובבת סביב מבנה אחד, כדוגמת ארמיצר על ארמון הזהב שלה.
צ’נדיגר על הסדר הבלתי נסבל שלה היא כזאת. אומנם עבור ההודים היא מהווה תחליף נקי ומסודר לערים הצפופות המלוכלכות הרועשות חסרות המנוח שלהם אבל למעשה היא סוג של מדבר אורבאני. עיר למכוניות. אנשים לא הולכים פה ברגל. לה קורבוזייה אומנם הצהיר על כוונה זו במניפסט שהגה לעיר העתיד ויישם פה בצ’אנדיגר, אולם זו הצהרה אנטי- אורבנאית שייצרה מרחב מחייה המתיימר להיות עיר ללא הצפיפות העירוניות.
ההצדקה הקיומית של צ’אנדיגר נתלית על המקדשים החברתיים לאדם החילוני שתכנן לה קורבוזייה .