תפיסה כוללת שמטשטשת את הגבולות באמצעות חיזוק הקשר הפיזי והויזואלי בין החוץ והפנים, פתחים, מבטים, האור שנכנס, הרוח שנושבת, החומר שממשיך, והחוויה שזורמת.
הקשר הזה נוצר דרך מפתחים מדויקים, כיווני אור מחושבים, חלונות שקופים כשצריך ונסתרים כשלא. מרפסות שמתפקדות כהרחבה של הסלון, גינות ש”נשפכות” פנימה, חצרות פנימיות שמשמשות כלב פועם של הבית. אפילו ריצוף שממשיך מהסלון אל הדק או גינת החצץ יוצר תחושת המשכיות. כשזה מתוכנן נכון – אין פנים ואין חוץ. יש מרחב אחד שנושם.
ברמה החומרית – הטקסטורות, הצבעים והחומרים נבחרים כך שידברו זה עם זה. עץ גושני שמתחיל בספסל חוץ ונכנס פנימה, טיח מינרלי שעוטף גם את הקיר החיצוני וגם את קיר הפנים הסמוך. המעבר בין חוץ לפנים לא קורה בבת אחת – הוא נמס.
ומהצד הנפשי? הבית מרגיש פתוח, מזמין, מרווח. הוא מקבל את הסביבה, את האקלים, את החיים עצמם. החוץ מהווה חלק מהבית.