המאמר פורסם כמאמר נלווה לתערוכת “אואסיס – תחנות דלק”
‘שום דבר לא נשאר במצב קבוע אך גם שום דבר לא אובד’
ויליאם בלייק
האבולוציה גורמת להתפתחות גנטית המתאימה עצמה לשינויים. באדריכלות, נזנחות פונקציות לא רלוונטיות אך משהו ממהותן נותר; משהשתנה העולם, והמכוניות החליפו את הסוסים ואת אורחות הגמלים, תפקידו של החאן עבר אבולוציה והתאים עצמו לתקופה.
המילה חאן היא מילה שמית המתייחסת למבנים שהיו ממוקמים בקרבת העיר ושימשו את העוברים ובאים מרחוק לקניית מזון. בלשון ערב מבנים אלו נקראו חאן, ובמשנה חנות. החאן, שימש כמקום חניה-תחנה במסע, בדומה למבני החנות אולם אלו שמו דגש על ממכר מוצרי מזון.
המילה חניה מופיעה במקרא והיא מתייחסת להפסקה במסע בהתייחס לאדם, ואילו היום המילה מתארת את עצירתו של כלי הרכב. משורש זה התגלגלה המילה תחנה, המתייחסת למקום העצירה ולפעולות הנעשות בו; לדוגמא תחנת אוטובוס, תחנה מרכזית ותחנת דלק. הדמיון האטימולוגי בין המילים בשפה העברית חאן- חנות- חניה- מחנה -תחנה- מסמל את ההתפתחות והקשר בין פונקציות אלו.
מבנה החאן הוא מבנה המשמש לעצירה בדרך, בעיקרו לשיירות סוחרים. תכליתו לאפשר עצירת מנוחה ללילה בדרך, לרענן את בעלי החיים ולספק לשיירה הגנה מפני תנאי מזג האוויר ושודדי דרכים. החאן היה בדרך כלל מבנה מרובע או מלבני בן שתי קומות ובמרכזו חצר פנימית. בקומה התחתונה אוכסנו הסוסים, הגמלים והסחורה, בקומה השנייה לנו האנשים ואילו בחצר התקיימו הפעילויות הקשורות להכנת האוכל. צורתו של החאן המסורתי מדברת אם כן על עצירה, השתהות והגנה כאשר החצר הפנימית מאפשרת את כל אלה ומנתקת את השוהים בה מתלאות הדרך הלינארית הנמשכת מחוצה לה.
המצאת המכונית ביטלה את הצורך בתחנת דרכים לעצירה ממושכת ורעיון החאן התפתח אבולוציונית לתחנה המיועדת לעצירה רגעית לשם תדלוק. כך התפתח מודל תכנוני חדש בו מתפקדת התחנה כ”מבנה מעבר” סמוך לציר תנועה ראשי, מבנה המאפשר תנועה דרכו תוך שהוא מייצר “לאנד מארק” בעל נראות גבוהה שיובחן בזמן נסיעה בצירי התחבורה. ב”חאן המודרני” ממוקם אזור התדלוק לרכבים במרכז המתחם המקורה כשלצדו מקומות חניה.
החוק מגדיר ארבע דרגות שרות וזאת על פי מיקום התחנה. בהתאם להגדרות החוק, בתחנות הממוקמות בצמתים מרכזיים, בסמוך לצירי תנועה ראשיים בארץ ובכניסה לאזורים מאוכלסים מוקמו מבני שרות עבור מסחר ועסקים: חנויות, מסעדות, ולעיתים גם שירותי רכב שונים כגון שטיפת רכב ופנצ’ריות.
מתחמים אלו אפשרו חווית קנייה ובילוי על הדרך. בתרבות הצריכה המודרנית, המתבססת על נוחות וזמינות, בקצב החיים המהיר, כלי התחבורה מוצב במרכז; האדם הפך תלותי באמצעים הטכנולוגים שלו עד לכדי ויתור על מעמדו מולם. הפעילות התנקזו אל המקומות הנגישים ביותר עבור המכונית.
על בסיס מבני השירות שבמתחמי התחנות נולדה נקודת הציון השלישית בהתפתחות האבולוציונית של החאן: בתחילת שנות התשעים החל להתפשט לישראל הקונספט האמריקאי של חנויות נוחות. חנויות ומסעדות שהיו ממוקמות בתחנות דלק והיוו מקום מפגש לשיירות נהגי משאיות ולאנשי הכביש הוחלפו בחנויות המספקות מגוון רחב יותר של שירותים. חנויות אלו מציעות מוצרי צריכה נפוצים: חלקם כדוגמת משקאות קלים, קפה ומאפה, עיתונים סיגריות וחטיפים פונים לנהגים; אחרים כגון מוצרי מזון ומוצרי פנאי ואפילו שירותי דואר מתחרים בחנויות העיר הרגילות. מגוון המוצרים משתנה בהתאם למאפייני הצריכה של התנועה החולפת במקום.
לחנויות הנוחות בתחנות הדלק אלו רווחיות גבוהה כיוון ושהן פונות לקהל שבוי המוכן לשלם מעט יותר על מוצרים בתמורה לנוחות ולזמינות שלהם. בנוסף, חנויות אלו, שהן חלק מתחנת הדלק, מופעלות על ידי מפעיל התחנה שגם אחראי על מכירת הדלק ומייצרות כ-30% מהרווח הגולמי של התחנה. באופן זה מאפשרות חנויות הנוחות לחברות הדלק להגדיל את רווחיהן, בייחוד לאור העובדה שמחיר הדלק עצמו הוא מפוקח, והן הפכו למרכזיות במודל התפעול של תחנות הדלק. לשם דוגמא, בחברת הדלק פז, מתוך כ- 275 תחנות, 235 כוללות חנויות נוחות או מתחמים קמעונאיים.
רוב חנויות הנוחות הן בשטח של כ- 40-100 מ”ר, והתכנון העתידי הוא להגדיל שטחי חנויות אלו לכ- 300-500 מ”ר כך שמגוון המוצרים יגדל ואתו גם הפדיון החודשי, במקביל להתבססות של חנויות הנוחות כאלטרנטיבה למסחר העירוני.
מגמה זו מעידה על עומקה של מהפכת המינוע בישראל של העשורים האחרונים, שבדומה למדינות אחרות במערב התמסרה לרכב הפרטי כך שאפילו הרכישות הטריוויאליות ביותר נשבו בדפוס התנועה הממונעת. במקביל, המגמה בה הופכת תחנת הדלק למוקד של מסחר מחזירה אותה אל תפקידו של החאן ההיסטורי כמקום בו גם האדם יכול לנוח, לחדש כוחות ולעסוק בפעולה החשובה ביותר בחברה הקפיטליסטית המודרנית – צריכה.