המאמר פורסם לראשונה במגזין פרספקטיבה גיליון 30
“אל תצייר את מה שאתה רואה, עליך להבין מה אתה רואה ואז לצייר את מה שאתה מבין”
אוסוולד אדלר
האדריכלות, ככלי ליצירת הסביבה המבונה של האדם, צריכה להסתכל באדם להבין אותו על תרבותו וסביבתו ולבנות את ההבנה הזאת.
ההבנה הזאת, תבנה סביבה מותאמת לטקסיות שבחיים כהכרח קיומי לאינטראקציה חברתית וכחלק מהשתייכות לקהילה .
טקס כרעיון מנטלי תרבותי בא לידי ביטוי באירוע סמלי המורכב מרצף פעולות להבעת אמת ומשמעות חברתית על פי השתייכות קהילתית (תרבות/דת/לאום וכדומה) , תוך שהוא מחזק את המכנה החברתי המשותף ובידולה של קבוצה.
הטקס מגדיר פעולה חזרתית ומהווה את הסימן למסומן – הרעיון החברתי המופשט. הוא משנה מצב רגשי, תוך שהוא מאזכר את אותו רעיון מופשט בצורה פיזית ובכך מחזק את הקשר בין הפרטים המשתתפים בחוויה, ובינם לבין הרעיון המופשט. הטקס כסימן, מנכיח את מערכת ההקשרים הקהילתית. יש להבדיל בין טקס מחזורי וטקס מעבר. טקס מעבר הינו טקס חד פעמי בחיי אדם כדוגמת מעבר מנער לגבר (ביהדות, בר מצווה) המהווה סממן לנקודת השתנות בחיים. מסמן את חד פעמיות חווית הרגע. לאומתו “טקס מחזורי” מסמל על השגרה שבמחזוריות החיים שבאה לנצח את תחושת החד פעמיות הבלתי ניתנת להכלה של החיים.
הטקסים מזוהים בעיקרם לגיבוש קבוצות חברתיות תחת רעיון של דת, לאום, משטר וכדומה אולם הם קיימים בחיי היום יום ובכל פעולה אנושית. ההתניה של טקס בחזרתיות שלו, זהה להתמכרות מנטלית של הרגל. הרגל של אדם מתפתח מתוך גישה אינדיבידואלית מותנת קונטקסט תרבותי חברתי וכביטוי נוסף לניצחון על חווית חד פעמיות הרגע. אלו יבואו לידי ביטוי במרחבו הפרטי- הבית.
המילה בית מקבלת בתנ”ך שתי פרשנויות מבחינת הנשוא. האחת, מגדירה השתייכות לקבוצה חברתית: בעלי קשר דם (“בית אביך”), שושלת המגדירה השתייכות שבטית (“בית יהודה”) , ואף לקבוצה חברתית בעלי אידיאולוגיה/אסכולה זהה (“בית שמאי”). למעשה, המילה עצמה, בהתייחסות שלה, מכילה בתוכה את הרעיון של מכנה משותף בין פרטים בתוך קבוצות חברתיות ואת הרמות השונות. הפרשנות השנייה שהתנ”ך מציג למילה בית, הינה לחלק הפנימי של עצם או מבנה. הקשר בין קבוצה חברתית ובין חלל הוא אחד העקרונות מתוכם נוצרת אדריכלות.
מבנה המגורים, התפתח כמענה לאחד מהצרכים הבסיסיים של האנושות למסתור וביטחון מפני תנאי האקלים וטורפים. פונקציית המגורים משתייכת ל”אוניברסאליים התרבותיים”. אלו במהותם מבוססים על ארכיטיפיים משותפים– הם הגנטיקה של זיכרון , כדוגמת חוויית הלידה, ערכי משפחה, מוות, הצורך באמונה ובטקסים דתיים וחגים כמייצגים את האמונה וכדומה. “האוניברסליים התרבותיים” הם כלליים. כל חברה מעניקה להם תוכן משלה וקובעת לעצמה את האופן שבו ממומש כל אחד מן היסודות בהתאם לערכיים התרבותיים שלה ולכן ניתן למצוא התייחסות שונה בחברות שונות לאותה פעולה.
הטקס הראשון שמבנה המגורים מייצר הינו “טקס הכניסה” כמעבר מהמרחב הציבורי לחלל הפרטי. מעבר זה מכיל מספר מסננות על פי טיפוס המגורים שלובים באלמנטים פונקציונליים (ניקוי /חליצת נעלים, הורדת המעיל ) ותרבותיים לכדי יצירת חלל.
הטקס הראשון שמבנה המגורים מייצר הינו “טקס הכניסה” כמעבר מהמרחב הציבורי לחלל הפרטי.
כניסה מבחינה אטימולוגית מלשון כנס, התכנסות – התכווצות תודעתית/פיזית פנימה.
טקס המעבר הכולל התכנסות תודעתית תוך כדי כניסה פיזית לחלל פרטי, מכיל מספר מסננות על פי טיפוס המגורים, ושלובים בו אלמנטים פונקציונליים (ניקוי /חליצת נעלים, הורדת המעיל ) ותרבותיים לכדי יצירת חלל.
ניתן להבחין כיום בין שני טיפוסי מגורים עיקריים- בית פרטי, ובית משותף. במבנה מגורים טקס הכניסה מכיל שלושה פילטרים בהדרגתיות פרטיות : כניסה לבניין, כניסה לקומה וכניסה לדירה, לאומת בית פרטי המכיל שני פילטרים של כניסה למגרש- שביל גישה, וכניסה לבית.
בשני המקרים, טקס הכניסה אינו המעבר דרך דלת, כי אם תהליך של מעבר דרך מספר מסננות כשהאחרונה היא המעבר דרך פתח בקיר החוצץ בין שני חללים. מסננת זו, מכילה בתוכה שהייה, בין אם של הדייר העוצר מתנועה על מנת לפתוח את הדלת ולסגור, או של אורח הממתין עד לפתיחת הדלת. מכאן, שהאדריכלות צריכה להתייחס לכניסה למבנה כתהליך שבסופו מקום עצירה משני צדי הפתח. העצירה מחזקת ומעצימה את תחושת המעבר.
בבסיסה האדריכלות היא אוניברסאלית, אולם כתוצר חברתי היא מבינה את הטקסים של חיי הפרט והקהילה או הקהילות אליו הוא משתייך , הפונקציה והסביבה, ומייצרת להם מקום להתרחשות בהתפתחות ורנקולרית או מתוכננת.
ניתן לראות בתרבויות השונות התייחסות טקסית שונה לכניסה למבנה המגורים כדוגמת טקס חליצת הנעלים ביפן והודו וביהדות, סימון הכניסה לבית על ידי מזוזה .
עם חידוש ההתיישבות בארץ במאה ה- 18 היה ניסיון אחר חיפוש והמצאת סגנון בניה לעם גלותי החוזר ומתיישב בארצו ולישראלי- היהודי החדש המחפש אחר זהותו הלאומית, לא נמצא יישוב יהודי ששימר את תרבות הבניה היהודית. הזיקה הייתה לכפרים הערבים שהגדירו את הנוף המקומי על “מבני החצר” ו”מבני החלל המרכזי ” שלהם, ופנייה ליישובים “עבריים” קדומים שחורבותיהם נשתמרו. יישוב הארץ בתקופת המקרא היה בתקופת הברזל עם החזרה ממצרים, נקודת מפנה בה הפכנו מעם נוודים לעם יושבי קבע. “בית ארבעת המרחבים” אשר תוארך לתקופה זו והשתמר במקומות רבים בארץ הוגדר כטיפוס הבנייה הישראלי.
אולם בניית הארץ מחדש הייתה בעיקרה על בסיס גישות תכנוניות שהגיעו מאירופה אשר בהמשך פעלו מתוך הציוויון התקופתי של המודרניזם תפיסה חדשה למדינה חדשה.
התכנון האורבאני התבסס על מודל עיר הגנים, וכך גם הבתים עצמם באותה תקופה שיקפו ואימצו גישות אירופאיות והכתיבו את התפתחות האדריכלות בארץ. טיפוס הבניה הישראלי התפתח תוך כדי בניית הארץ וגובש מתוך הרעיון של אמת אוניברסאלית. בעיקרו עסק במשחקים של אור וצל על גבי המסה המונומנטלית דבר שהיה חדש וקסום לאדריכלים האירופאים. עם התפתחות המדינה, ניתן היה לראות באדריכלות חזרה לאקלקטיזם סגנוני שאופיין בגגות רעפים, עמודים, קשתות, חיפויי אבן, מרפסות בולטות וכדומה שלא התגבשו לסגנון בניה מובהק אלא קישטו את ה”קופסא” המודרנית. ואולי היה זה ביטוי לפרדוקס זהותי של עם גלותי.
טקס הכניסה למבנה הישראלי, השתמש ברעיון מבואת הכניסה האירופאית שבמודע או לא, התיישב עם רעיון החצר של “בית ארבעת המרחבים” וה”ליוואן” הערבי המהווים עוגן מרכזי מבחינה מורפולוגית ופונקציונאלית וכצומת דרכים בסכמת התנועה והתפקוד של המבנה.
רעיון זה של כניסה לחלל הציבורי בו מתנהלים החיים ברוב שעות היום מופיע גם ברזולוציה העירונית עם שער הכניסה לעיר והרחבה הסמוכה לו בערים העתיקות.
אולם מבואת הכניסה האירופאית המנומסת המייצרת הפרדה בין הפרטי והציבורי ומבחינה “אקלימית” בין חום וקור, הלכה והצטמצמה לנוכח גיבושה של התרבות הישראלית הפתוחה והמודרנית זו שאינה צריכה לאפשר הפרדה בין גברים ונשים החיים תחת אותה קורת גג מצד אחד, והנדלניסטית בה התכנון מושתת על ערכים כלכליים מצד שני.
מבואת הכניסה לבית, חדר המטבח, פינת האוכל וחדר המגורים אוחדו תחת חלל פתוח אחד והכניסה לבית איבדה מטקסיותה והפכה לפתח המפריד בין שני חללים ואף זה צומצם בזכות שיטות הבניה המתקדמות בהן עובי הקיר ירד לכעשרים ס”מ ואיתו התפוגגה תחושת המעבר דרך מסה.
האדריכלות כמשקפת תרבות וטקסים אמורה הייתה למצוא ביטוי לזהות של היהודי החדש, שחזר להתיישב בארצו. אולם הטקס היחיד שלא נזנח הינו קיום מצוות התקנת המזוזה. טקס הכניסה לבית מגורים במיוחד בטיפוס הבניה של הבית המשותף, זה שנבנה כדירות אוניברסאליות ולא עבור משתמש מסווים, איבד ממהותו ואולי אף נזנח קליל.